ניחום אבלים

כותב הרמב"ם בהלכות אבל: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת..." וכן כותב הרמב"ם על מצוות ניחום אבלים, שהיא "גמילות חסד עם החיים ועם המתים".

המקור לניחום אבלים הוא מהתורה כמסופר בספר בראשית, על ניחום האבלים שערך הקב"ה אצל יצחק אבינו לאחר פטירת אברהם, ולומדת הגמרא בסנהדרין מהפסוק בספר דברים: "אחרי ה' אלקיכם תלכו", מה הוא הלך לנחם אבלים, אף אתם תלכו לנחם אבלים.

מטרת ניחום האבלים היא כפולה:

להקל מסבל האבלים
מצד גמילות חסדים, להראות הזדהות ולחלוק את הכאב עם האבלים, באמצעות ביקור ושיחת רעים.

להועיל לנפטר
כאשר מדברים בשבחו ופעולותיו הטובות בימי חייו.

לאשכנזים
"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" ויש ממשיכים ומוספים "ולא תוסיפו לדאבה עוד, עד עולם".

לספרדים
"מן השמים תנוחמו".

לאחר הקבורה וסעודת ההבראה, ועד לסיום ימי השבעה יושבים האבלים בביתם ומקבלים ניחומים מהבאים.

ניתן למסור ניחום גם באמצעות הטלפון או באמצעות שליח.

בשבת אין איסור לנחם, אך משתדלים שלא לנחם האבלים, והנוהגים משנים מהנוסח הרגיל ואומרים "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא".

ישנה מחלוקת אם צריך לעמוד בזמן אמירת הניחום או דווקא לשבת לצד האבל, כך או כך יוצאים ידי חובה.

כמו"כ, חולקים אם אמירת הנוסח המקובל בלבד, בלי שיחה עם האבל מוציאה ידי חובה, ולכן כדאי מאוד לשוחח מעט עם האבלים.

בתחילה, מתיישבים לצד האבלים ונותנים לאבל לפתוח בשיחה, אין להעריך בדברים שאינם קשורים לנפטר, מפאת כבודו.

בבית האבלים משתדלים לדבר בעדינות וברגישות בקול רגוע ושקט, ולא בקולות גבוהים ודרך שחוק.

את הנוסח המקובל לניחום אומרים בדרך כלל בעת הפרידה מהאבלים.

מצווה ניחום אבלים היא מצוות חכמים, וראוי לכל אדם לקיימה.

גברים יכולים לנחם נשים, ונשים יכולות לנחם גברים.